תקיעת מסמר היא דבר פשוט. אולם, רבים מאוד האנשים הנרתעים ממנה. לא אחת אנשים דוחים פעולות פשוטות כמו תליית תמונה על קיר, בגלל חשש סמוי מכישלון בתקיעת המסמר. הפער בין קלות המיומנות הנדרשת לבין כובדו של המחסום הפסיכולוגי, מעורר תמיהה. המצב חמור במיוחד, לאור העובדה שהבעיה אינה ייחודית למסמרים בלבד אלא נוגעת לתחומים רבים בחיינו. אנשים רבים חרדים מפני ביצוע מטלות הדורשות מיומנות מלאכה בסיסית ונוצרת תלות בבעלי מקצוע.
הסיבה לחששות היא העובדה היא שבמקרים רבים, אנו מתעסקים בעצמנו יותר מאשר במה שאנו עושים. הנטייה לאגוצנטריות מודגמת במקרה המסמר. כאשר אנו תוקעים מסמר, אנו הופכים להיות מרכז הפעולה בעיני עצמנו. אנו חושבים על תנועת היד ולא על מפגש המסמר והקיר. תשומת הלב מופנית לחשש מפני דפיקת האצבעות האוחזות במסמר. אנו מוטרדים ממחשבות על הצלחה או כישלון – חשיבה בשחור לבן המאפיינת עלייה במפלס החרדה. ההתמקדות בעצמנו הופכת פעולה פשוטה למשימה מורכבת.
ניתן להניח, כי הסיבה לכך שאנשים נרתעים מתקיעת מסמר נובעת משתי סיבות עיקריות:
- חשש לפגוע עם הפטיש באצבעות המחזיקות את המסמר.
- על פי רוב, לאחר מספר מכות על המסמר, הוא מתעקם ללא תקנה.
שני מרכיבים אלו, נקשרים אל תחושת כישלון מקומית והתוצאה היא – הימנעות מתקיעת מסמר בעתיד. באופן אירוני ניתן לומר, כי האופן בו אנו רואים את כישלוננו בתקיעת מסמר כראוי, מאפיינת את דרך החשיבה שלנו בתחומים רבים. במאמר זה אראה מדוע אנו נכשלים בפעולה כה פשוטה ועד כמה קל לרכוש את המיומנות המיוחלת ללא כל רקע מקצועי בנגרות.
הדרך לרכישת מיומנות פיזית כמו תקיעת מסמר, היא לכאורה קלה ומהירה. אך הניסיון מלמד כי היא מצריכה התבוננות, קשב, ניתוח והבנה. פעולה פשוטה זו במידה והיא נעשית כראוי, דורשת מאתנו לוותר על נקודת המוצא הנפוצה – "אני כמרכז העולם". וויתור שכזה יש לו ערך לימודי רב. הוא משליך על יכולת רכישת מיומנות המוטורית, על התפיסה הקוגניטיבית ועל השקפת העולם של כל אחד ואחד.
במאמר זה, אסביר מהי תקיעת מסמר, מדוע היא נעשית באופן שגוי, כיצד יש לעשות זאת נכון ומהן ההשלכות הנלוות לאופן בו אנו נוטים לפתור בעיות. קרא עוד >>
